רוסיה הלבנה שנת 2002. אט אט משרכים אנו את רגלינו בסמטאות החול בעירה הקטנה והנדחת ראקוב. אלפי קילומטרים הרחק מביתנו. מי מאיתנו תאר לעצמו שאי פעם נגיע לעירה זו. ראקוב היתה עיר מולדתם של משפחתה של אמי. ברקוב, נולדו סבתי טמה לבית רוטשטיין ואחיה, ברקוב נשא סבי דוד ליפשיץ את טמה רוטשטיין לאשה ושם נולדו דודי, חיים וצבי, ואמי. סבי, דוד, ואחיו, יהודה נולדו בעירות הסמוכות, איבנץ ווולמה. רבים מבני המשפחה המורחבת, ליפשצים, רוטשטיינים, ברקמנים, ליברמנים נולדו, נשאו, גדלו את צאצאיהם וקברו את מתיהם ברקוב במשך עשרות שנים.

בביתנו ובבית סבא דוד וסבתא טמה היו מספרים ומזכירים אך לעתים רחוקות את העירה. ראקוב כנראה לא היתה עיר מולדת שעיני העוזבים אותה היו נשואות אליה בגעגועים. ראקוב העירה וסביבתה היו גדושות בעוינות כלפי היהודים עוד לפני מלחמת העולם השניה. בני העירה נדדו ברחבי העולם בתקוה למצא מקום בו לא ירדפו אותם בגלל היותם יהודים, מקום בו יוכלו לחיות חיים חפשּׁיים ולהלך בראש זקוף. שלושה מאחיה של סבתא טמה הגרו לארצות הברית בנערותם לפני מלחמת העולם הראשונה.

המלים שקלטתי בילדותי אודות ראקוב היו פרטים קטנים ולא חשובים. לפעמים צבי או חיים, אחיה של אמי, בעת שהיו רוחצים כלים היו מצביעים על כוסות ורודות, פגומות ומכוערות, ואומרים: "הכוסות הללו הן עדין מראקוב." אמא כשנה לפני מותה החלה פתאם, שלא כמנהגה, ללא כל פשר וסיבה, לחלק את הכלים היקרים לה, כלים, ירושה מאמה, אולי כלים שעברו מאם לבת במשך דורות. "הנה" אמרה אמי, בידה קומקום תה, כד לחלב וכלי לסכר, שלושתם קרמיקה אדומה כתומה ומרהיבה, "אני נותנת לך כלי תה אלה, הם באו אתנו מראקוב" כך אמרה ולא פרטה.

צבי, אחיה של אמי, היה מזכיר פה ושם את העיירה. לעתים היו סיפוריו מלאים חרדה, מרירות וכעס, אפילו שנאה לאותו עולם של צוררי ישראל שהביאו לחורבנה המלא של הקהילה. זוכרת אני במעומעם את סיפורו אודות המשפחה שנאלצה להסתתר מפני הפורעים. רב הפרטים נשכחו ממני כליל, אך במקום כלשהו אני זוכרת קטע מסיפור שבו צבי, הילד הקטן, מסתתר לבדו במרתף הבית. תמהתני אם אכן היה מרתף, או מה שהצטייר בזכרונו לא היה אלא מעין חלל מתחת לבית, שם החביאו אותו. לפעמים היה צבי מעלה זכרונות יפים מאותם ימי ילדות רחוקים. היה מספר על המרחבים הירוקים שהקיפו את העיירה, על הדרך אל בית סבו שעברה בסמטאות צרות, ליד כנסיות, דרך בית עלמין. וגם היה מוסיף ומתאר את חצר סבא הקרובה לנהר,את טחנת המים, את הגורן והאסם.

מכתבו של דוד צבי, אחיה של אמי אל אחותי אורה כאשר עברה להתגורר בבוסטון ארה"ב

מענין איך היו, אמי ואחיה, סבי וסבתי, מגיבים למשמע הרעיון, נסיעה לרוסיה הלבנה, על רצוננו לראות מאיפה באו, כיצד חיו והיכן הושמדו דורות של משפחות. סבא וסבתא כמו כל בני דורם שמרו על קשר שתיקה, לא הרבו לספר על חייהם וחיי קרוביהם בארץ הנכר. לא ספרו אודות חיי היום יום בעיר מולדתם בעתות מנוחה ולא דברו בנוכחתנו אודות פרעות, גטאות, מחנות רכוז וסופם האכזרי של בני משפחתם הקרובים. מעולם לא שמענו מתי ואיך נודע לסבתא טמה על גורלה של אחותה, ומשפחתה שכללה איש ילדים ונכדים, לא ידענו איך סבא דוד קבל את הבשורה המרה אודות אחיו ואחותו ובני משפחותיהם. ידענו אודות שריפת היהודים בבית הכנסת בראקוב, ידענו עליהם כקבוצה, אך האנשים עצמם כפרטים היו נעלמים עבורנו. אנחנו הנכדים היינו צעירים ולא שאלנו, היינו עסוקים בהווה. סבא וסבתא שתקו, יתכן ורצו לשכח, או אולי לא רצו להכתים את תמימותנו בספורים קודרים, וכך קרה שאנחנו ראינו רק חלק מעולמם. התבוננו רק בחלק מהצבעים אשר צבעו את חייהם ושמענו מעט מאד מקולותיהם. קולות עברם וגווניו האפורים נשארו מאחורי חלון סתום וסגור. במשך שנים לא הפריעה לנו שתיקתם, אך עתה משהגענו גם אנחנו להיות סבא וסבתא חלפה מחשבה במוחינו, שתיקתם של הורינו והוריהם הותירה חלל עמוק ורחב בחיינו וכך גם אנחנו, אם לא נזדרז, נוריש לצאצאינו ספור משפחה קרוע, פגוע ופגום. מחשבה הולידה מחשבה ולבסוף נולד הרעיון לערך טיול שרשים, טיול בעירות נשכחות, שאולי עדין עומדות על תילן. חשבנו אולי שם בעירות המולדת של הורינו, נחוש את חייהם בנכר, אולי יתגלו לנו נדבכים נסתרים במסד חייהם ונפתח חלון לעבר הרחוק, אולי נשמע ספורים נשכחים, אולי נמצא מישהו ששמע או הכיר או אולי, אולי... אפילו נמצא קרובים ישנים חדשים.

וכך אנחנו הולכים בסמטאות ראקוב הריקות, הולכים ושותקים, לבנו הולם, אך בראש כולנו מתרוצצת מחשבה דומה. מעולם לא היינו כאן, הספורים כמו שכבר אמרתי היו מעטים, אלבום התמונות דל, ובכל זאת יש בעירה משהו מוכר, משהו קרוב, כלנו הרגשנו בתת המודע כאילו אי שם בעבר כבר היינו, בקרנו כאן.

ביומו הראשון של מסענו צעדנו אורה, עמוס, גלינה מדריכתנו, ואני בשביל צר בין בתיה של העירה רקוב, בבלרוסיה. השביל הוביל אל שדה ירוק,גדול ופרוע. השדה סגור בין בתי העירה. עמדנו בתוך העשב וקשה היה לדמיין מה היה מראהו של המקום ביום הנמהר.מעולם לא ראינו תמונה של בית הכנסת שנצב במקום או של הבתים סביבו. באותו יום ראשון של הבקור עמדנו מול מצבת הזכרון, איש איש ומחשבותיו.

רקוב היתה העירה הראשונה בבלרוס שהושמדה על ידי הנאצים. פרטי ההרג נזכרים בספר הזכרון של רקוב. אביא כאן רק כמה נקודות כואבות בסדרת שואה זו לתאר את מהלך הזוועות. פרטי ההיסטוריה מובאים בספר הזכרון של רקוב

Rakov Yizkor Book

ובספורו של אורי פינקל

Uri Finkel's Story

מיד עם תחילת המלחמה, ב 26 יוני בשנת 1941, נכנסו הנאצים לרקוב. ארבעים ותשעה בחורים הוצאו להורג באותו יום. שלושה מבני העירה שנסו להביא את ההרוגים לקבר ישראל בבית העלמין של רקוב נרצחו גם הם.

שבועים לאחר מכן שוב הופיעו הנאצים והוציאו להרג ארבעה עשר בחורים נוספים. מקום קבורתם לא ידוע עד היום.

מיד לאחר ראש השנה העברי הוקפה העירה על ידי חיילי הס.ס, כנסו את היהודים, בככר השוק אותו הפכו למוקד ספרי בית הכנסת, ולהתעללות ביהודים האנוסים לצפות במחזה הנורא.

באותו יום נמהר רצחו הנאצים בדם קר 112 גברים בבית הקברות היהודי.

למחרת הפכה חצר בית הכנסת וסביבתה לגטו. תשע מאות וחמישים אנשים חיו כאן במצור ובמצוק עד ליום השני לפברואר 1942 ביום זה היה הגטו לתל אפר, אפר אדם.

היום, חמישים שנה ויותר מאז אותו יום אכזרי עומד המקום ירוק ופרוע מעשב, שומם מאדם.

כותבת אני כאן משפטים קצרים ואיני יורדת לפרטי אותן חוויות קשות המתוארות בספר הזכרון. רוצה אני כאן רק לשתף אותכם לשניה בהרגשה שחלפה בתוכי למראה אותו שדה מוות, הטומן במעמקיו כאב עולמי. עונות השנה מתחלפות. בקיץ ובסתו גשם יורד ומשמר את הנוף הירוק האחיד, בחרף השלג מלבין כברת ארץ זו, ובאביב משטחי העשב הירוק משגשגים בפראות. השמים הכחולים מטעים וממסכים את גוונו הקודר של מקום עצוב וחשוך זה. אך כשיושבים וקוראים את דבריהם של אותם ששרדו וחזרו מיד בתום המלחמה לחפש את יקיריהם, רואים גם ביום אביב מסך אפור חודר לתוך השמים, עוטה את השדה ומתוכו מתפשט ענן כבד ונמוך, במרכזו מבקיעה מצבת הזכרון בצבעה המטריד לזכרם של אנשי קהילת ראקוב, אשר כמאמר הכתוב "נהרגו ונשרפו ונקברו חיים ע"י הנאצים הטמאים וגרוריהם ביום י"ז בשבט תש"ב רשע ואכזרית שפכו את דמם של צאצאינו" זועקת המצבה בשפה הרוסית.

האנדרטה, מספר משה פוגולנסקי בספר הזכרון של ראקוב, הוקמה מיד לאחר שחרור חבל הארץ בה שכנה ראקוב מידי הגרמנים. מקימי המצבה היו נצולים, קרובים בנפשם ובגופם, אל אותם נפשות שאבדו.

חרט המצבה, לא היה יהודי. לפי דבריה של גלינה, מדריכתנו. אביו של אותו חרט היה אחד ממשתפי הפעולה עם הגרמנים. הבן, החרט, שהיה יושב ראש הכפרים המשותפים, מצפונו ייסר אותו על שותפתו של אביו בכליון הקהילה ולכן השתתף בבנין המצבה. גלינה טענה והוסיפה, החרט פוטר ממקום עבודתו ימים אחדים אחרי סיום מלאכת המצבה.

עמדנו ליד המצבה, שתקנו, ומחשבה חדשה התרוצצה במוחי. מצבה כה עלומה. זכרון לתשע מאות וחמישים נפשות שנשרפו באכזריות. עבור העומד כאן לפני המצבה, 950 הנפשות אלמוניות תהיינה לעד. ככל שהולך ועובר הזמן, רק ספורים אישיים, אנקדוטות אודות אנשים יגְברוּ על השכחה ויביסוּ ִרחוּק. לפחות, חשבתי, אולי הייצריכים לחזור ולהציב כאן לוח ובו חרוטים שמותיהם של אותם אלמונים.

בספר הזכרון של יוצאי רקוב מופיעה רשימת אנשי הקהילה אשר אבדו את כל עולמם בעירה קטנה זו. אולי טביעת שמותיהם תשחרר אותם מעט מאלמוניותם.

אודה ואתוודה, מעיינת אני ברשימה בדפיו האחרונים של ספר הזכרון. שמות רבים הם ודאי של קרובים ממשפחתי המורחבת, אך עדיין לא הצלחתי לשזור רבים מעלים אלו בין ענפי עץ המשפחה. אותם שמות שידעתי לצרוף אל העץ, לפעמים אפילו מלווים בתמונות משפחה, שהגיעו כמזכרת אל בני משפחתי בישראל אשר עזבו את רקוב שנים לפני מלחמת העולם השניה.

כך הצליחו לפחות התמונות של אלו אשר נשארו מאחור בלבד לשרוד. פניהם ישקיפו אלינו לעד מתוך אותן תמונות, יחבטו כצפרים שעפו למעלה אל עולם אחר, יחזרו, יחפשו את קנם האבוד, ההרוס ושוב ידאו למעלה הרחק .

אחת מאותן תמונות שנלחו למזכרת, כנראה לסבא דוד, מבני משפחתו אשר נותרו ברקוב. עד היום לא הצלחתי לפענח מי הוה מי בתמונה.

לאט עזבנו את השדה הזועק ופנינו שוב לעבר סמטאות העירה.

סמטאות עפר שקטות משובצות בבתי עץ קטנים אפורים לעתים צמודים זה לזה ולעתים גנות ירק, שדות תפוחי אדמה, או שיחי וורדים בריאים ופרחוניים מוסיפים מרחק של כתם ירוק יפהפה בין שכנים. צריפים ירוקים, כחולים ואפילו צהובים שוברים את גווני החול ואת אפרוריות הבקתות הישנות המתפוררות. גגות הבתים משופעים עשויים פח מרופט. חזית הבתים גובלת ברחוב, מתמזגת עם גדר עץ ושער. כל צריף חזותו צועקת עוני, מספרת על עולם דל ואביון. שנים, שלושה חלונות צופים אל הסמטה, לפעמים דלת כניסה חותמת גם היא את החזית. בין אנשי השכונה מסתובב לו ספור: "שלשה חלונות בחזית הבקתה ומסד בטון מרמזים: אולי היה זה ביתה של משפחה יהודית." איננו יודעים אם נכון הספור או לא, עד היום לא מצאנו לו סמוכין.

יהודים בשכונה לא מצאנו , מהם שעזבו את ראקוב, נדדו בראשית המאה העשרים לאמריקה, לישראל, ואלו מהם שנשארו מאחור הושמדו, לא נותרו בחיים. הבתים כלם, כאן בראקוב, שיכים היום לבני הנכר. ברחוב דומיה, אין עם מי לדבר, לעתים רחוקות זוג אופנים חולף על פנינו באטיות, סוס מושך עגלה עמוסה כדי חלב, או חציר, הסוס והאכר מתנהלים בכבדות. נסיון לשוחח עמם איננו מעלה דבר.

אנחנו מתקרבים אל אחד הבתים, בוחנים אותו בעינים פקוחות, העוני זועק מכל כתל, חזותו דלה, אך יש משהו מושך בו, איזה שהוא חוט של יופי משוך על פני קיר מרוט. הולכים אנו אט,אט ,מבית לבית, קשה לעזוב, מנסים לטוות ספור דמיוני מי מבתים אלו היה אי פעם שיך למשפחתנו. לפתע מגלים אנו את אותו חוט של יופי.החלונות הם הקסם, כאילו לובשים בגדי חג, עטורים בוילונות תחרה לבנים,עדינים ויפים. הנה וילון בחלון, אולי קוסם הניף שרביטו והופיעו פרחים שזורים אחד בשני בקווים מעגליים עדינים, ביניהם גבעולים ועלים רכים. וכאן בחלון הסמוך שזורה הרקמה כאגדה על טוס מהלך בגאוה על ענפים דקיקים, זנבו המרהיב מסתלסל בענף מעוגל וכתר נאה בראשו. עציצים ופרחים מקשטים את אדן החלון בצבעים לוהטים, גרניום אדום, פשתה כחולה וורד מרהיב.

הוילון והחלון, יוצרים משבצת זעירה בבית קטנטן ודל, פנה של אצילות יופי וצבע, נותנת אשליה של רווחה בתוך דלות אפורה. פנת החלון מסתירה ולא מסתירה חיים שכאילו נעצרו לפני מאות שנים, הוילון כאילו חוסם בעד העולם מודרני, הרועש והסואן מלחדור ולשנות. אך אולי אותו חלון נוצר בבמסגרתו תולדות משפחה אחרת, משפחה שאולי עברה לעולם אחר. פעם אולי היו עולים מחלון זה ריחות תבשילים אחרים, אולי אורם של נרות השבת היה מתנצנץ בעדם, אולי סבתא היתה עומדת נשענת על אדן החלון, מצפה לבני משפחתה, מהרהרת בעולם בטוח יותר. אולי לעולם לא נדע בבטחה מי היו תושביו של צריף זה או אחר.

בשעה שהסתובבנו בסמטאות ראקוב, הרהרתי ביני לבין עצמי: "רציתי לראות. אך יותר מכל רציתי לשמוע." עוד טרם הגענו לראקוב, חשבתי בלבי כיצד נשתרך בסמטאות בעירה, ואולי, אולי נפגש מישהו ֶׁשיָדע, ִהכִיר, או ָשמע מפי קרוביו אודות בני משפחתי. והנה אנו בראקוב, העירה שקטה, אורה, עמוס ואני בחברת גלינה, הולכים בסמטאות, מתבוננים סביבנו, כותבים ומצלמים, מנסים לחרוט במוחנו את העירה. כלנו אוהבים לצלם ואכן המצלמה מתקתקת, ללא הרף, מנסה להנציח עבורנו את השכונה. אני אוהבת לצלם אנשים וחלונות. כאן בשטטל, במזרח אירופה, כאילו ערכו לכבודי תערוכה של חלונות, כל חלון הוא תמונה ואולי גם ספור. הסתובבתי הנה והנה ליד אחד הבתים, חפשתי את הזוית והאור ָבהם החלון יהיה יותר מאשר סתם חלון . לא מהרתי לצלם וּ ְבסתר לבי, קיויתי, אולי בינתים יעבור כאן מי מתושבי השכונה ונוכל לשוחח עמו. כך המשכתי להסתובב ולספוג את המקום אל תּוֹכִי. ַקשּׁוּבה הייתי לכל הולך רגל או רוכב אופנים בסמטה. התקוה לפתוח בשיחה היתה מהולה בפקפוק. למעלה מששים שנה חלפו מאז חיו בני משפחתי בשטטל זה, אפילו אם ימצא תושב שחי גם הוא בראקוב בראשית המאה, ודאי היה צעיר לימים וּ ְמערבוּתוֹ בחיי השכונה, מעורבות של ילד. הרצון לפגוש מישהו שהכיר וידע גבר על ההגיון שבחשּׁוּבי השנים והדורות

אחד השערים היה פתוח, מעבר לשער רק צעדים אחדים, שלש מדרגות וכניסה אל הבית. לפני המדרגות, ְבהמשךְ עם השער, ספסל ירוק צר וארוך, קיר הבית, ירוק גם הוא, משמש משענת לספסל. אשה כִבדת משקל, לבושה בשמלה ֵקיצית שחורה מעוטרת בצפיפות בעלים צהובים וירוקים ישבה בקצה הספסל, קרוב לשער, נשענת על מקל הליכה. צל ואור מרצדים על דמותה. נדמה היה שכל ְתּזוּזה ממקומה תדרוש ממנה מאמץ עצום.

גלינה, המדריכה, פתחה ִעמהּ בשיחה בשפה הרוסית, אנחנו, עמוס, אורה ואני, הצטופפנו ְסביבהּ, מלה לא ֵהבנּוּ. נערה צעירה, נכדתה של האשה הזקנה, הופיעה בדלת הבית, מעט אנגלית בפיה. מעגל המשוחחים ִהתרחב ִקמעא ואפילו אנחנו התירים, מחפשי השרשים, הצטרפנו לשיחה. שלוה ונעימות שררו בין האשה המבוגרת ונכדתה, גם יחסן אלינו היה רגוע וחם, יחסן השרה אפילו מעין הרגשה של קרבה. יהודים כנראה אין בראקוב בימינו אנו, חשבתי, אך אשה זו ְבמראה, ְבכבד גופה, הזכירה לי את סבתי, סבתא טמה, אשר נולדה בעירה זו ,בלתה בה כמחצית מחייה וילדה כאן את שלושת ילדיה. כאן גם החליטה שעתיד משפחתה הוא בארץ ישראל

המחשבות עוררו בי רצון חזק לראות את ְקרביו וְתוֹכוֹ של הבית. לא חשבתי מדוע, האם היתה זו סקרנות גְרידא לראות איך חיים אנשי רוסיה הלבנה, או אולי דבר מה בתת ההכרה לחש לי: "אולי שם ְבתוֹכוֹ של הבית יִמצא רמז כלשהו אודות עברוֹ היהודי של הבית, עוד פרט אשר יחשוף עבר ויטוה מסכת חיים אשר עד כה נעלמה מעינינו." לפתע ִמשאלְתּי התגשמה, עמוס העז ושאל אולי יכולים אנו לראות את הבית. האשה המבוגרת קמה ממקומה ועלתה אתנו אל ביתה הזעיר בכבדות ובאטיות, מזמינה אותנו אל ממלכתה.

מטר רבוע אחד במרפסת, מטבח הקיץ, מימין בכניסה ארון נמוך מחזיק על כתפיו שני דליי מים. ְבאר בחצר, ליד חבלים לתלית הכביסה ושני הדליים על הארון משמשים מקור מים למשפחה. דלי נוסף ליד הארון עמוס תפוחי אדמה, נבטים מבצבצים, ודאי יהוו מקור לשדה תפוחי האדמה בעונה הבאה. ממול מטבח חורף, שלחן לשנים, מקרר קטן ותנור אפיה בנוי בקיר, פתחו מכוסה בוילון. תנור כה גדול וישן,כאילו הובא ממאפיה של ראשית המאה שעברה. הרהור חלףְ ברֹאִשי, בימי חורף הקפואים של רוסיה הלבנה, כאשר הטמפרטורה צונחת במהירות מתחת לאפס, אין כמו להשתרע במרומי התנור החם, לשקוע עמוק בקריאת ספר וּמפעם לפעם לשאוף את ריח הטשולנט המשחים במעמקיו של התנור. רגשות והתרגשויות משכו את לבנו להתבונן בכל פרט בבית הקטן, הסבנו אחד את תשומת לבו של השני לחפץ זה או אחר, אל תמונה, רהיט, או כלי של זכוכית. פה ושם גם שאלנו. גלינה, היא שנהלה את השיחה עבורנו, שאלה וענתה. לא עברו כמה דקות וכלנו ֻהזְמנּוּ לשבת סביב השלחן הקטן במטבח החורף, הרקוע בין תנור האפיה הענק, המקרר העתיק, לבין החלון המעטר בוילון תחרה לבנה והעציצים על אדן החלון.

בדמיוני שפשפתי את עיני, צבטתי את לחיי ובמסתרי נפשי שאלתי את עצמי היכן אני נמצאת, איפה אני יושבת, מי היא האשה כבדת הגוף היושבת כאן מוּלִי. אירינה שקל, נוכחותה מלאה את מטבח החורף הקטן. בלי לזוז מכסאה, פתחה בזהירות בגאוה את המקרר קטן והוציאה מזונות פשוטים, לחם, חמאה וגבינה לבנה, מאכלים אהובים עלי יותר מכל דבר אכל אחר. נכדתה הושיטה יד, פתחה לאט, לאט ובזהירות את דלתות הזכוכית של המזנון בסלון, והביאה אל השלחן את כלי התה היפים, ודאי צפונים היו שם ימים רבים מצפים לאורחים מיוחדים.

למעלה מחמישים שנים עברו מאותם ימים בהם ישבנו במטבחה של סבתא טמה, בשכונת מונטיפיורי, בארץ ישראל, ונהננו מכל פרור של מאכלים, כה דומים. בראקוב בצריף דל הגישו לנו חמאה מעשה בית, גבינה ֶׁשחבצוּ בשקית ולחם, אשר ודאי ריח הבצק שלו בעת הלישה ובעת האפיה מלא את הבית באוירה של חג. כן, לחשתי לעצמי ללא צליל, גם סבתא היתה מביאה ככר לחם חם מן המאפיה, שהיתה חלק בלתי נפרד ממעונה. אנחנו הנכדים והאחינים היינו מקפצים סביבה והיא היתה מחבקת את ככר הלחם אל חזה, סכין לחם גדול בידה, וללא פחד היתה מנסרת את הככר, מושיטה לכל אחד מאתנו פרוסה הגונה. בימי שבת ומועד היתה מוציאה לכבודנו כוסות תה עדינות ונאות, אם גם קצת שונות מאלו המהדרות פה את שלחן המטבח. בשני המקומות, שוכנו הכוסות במזנון מהודר, ויטרינה למעלה, ומעין ארון למטה. ויטרינה, קראנו לאותו חלק של הארון עם דלתות זכוכית. הארון כאן בראקוב, עמד בסלון הקטן, ליד קיר מצופה אריחי קרמיקה חומה, מלאי עטורים, קיר אחר מרופד בשטיח. שתי תמונות תלויות על הקיר זו בצד זו, אולי הוריה של בעלת הבית השקיפו עלינו מתוך המסגרת. סגנון התמונות היה כה דומה לתמונות שהיו תלויות בביתה הצנוע של סבתא טמה.

נפרדנו. אירינה ונכדתה, ודאי חזרו לחייהן, הסבתא אירינה בקצכ איטי עם מנוחות ממושכות על אותו ספסל ירוק תחת כילה של כתמי אור וצל. נכדתה בת לויתה השוהה בבית סבתא בחופשת הקיץ וחוזרת למינסק עם בואו של הסתיו לוותה אותנו כברת דרך.

המשכנו אל בית העלמין של רקוב, שוב עלי להתוודות, הידע שלי אודות ההיסטוריה של בית הקברות היה מזערי. לא ידעתי למה לצפות. להפתעתי גדר הקיפה את בית הקברות והשער היה נעול

גלינה נסתה לשיג מפתח, איני זוכרת ממי ומהיכן, אך זוכרת אני שלא יכולתי לחשוב אף לרגע שלא אסתובב בשטחו של המקום, בין המצבות. המקום היה שדה ובו זרועות אבני מצבות אבן פשוטות, רובן הפוכות, שבורות ושקועות עמוק בתוך האדמה. המצבות נראו כסלעים אשר נחצבו בהר. צלמנו כמה מהן, היה קשה לקרא את הכתוב ושוב כמו באותה שעה בה עמדנו בשדה בית הכנסת עלו במוחי ובלבי מחשבות. מישהו דאג להקיף את בית הקברות בגדר אל מה עם המצבות עצמן, האם צולמו? האם תועדו? האם יש דרך להנציח את אותם בני משפחה שנטמנו, אותם בני משפחה שנעזבו ואיש לא יבוא לאמר קדיש או להניח אבן ביום הזכרון. עברו מעט שנים ועלה בידי לתעד מצבות אלו, על כך אספר במקום אחר באתר

בקורנו ברקוב, במקום שדבר אל לבנו, היה קצר, קצר מדי. הסתובבנו בעירות נוספות בבלרוסיה ובשובנו אל מינסק שוב חלפנו ליד רקוב. נשים וילדים עמדו בצד הכביש השומם, לידם דליים קטנים, מלאים באוכמניות, רק השם יודע למי הם נסו למכור את אוסף הפרי. מלבדם נפש אדם לא נראתה באופק. אנחנו היינו התירים היחידים. שתינו, אורה ואני, כאחת אמרנו בהתרגשות " לא מיצינו, מוכרחים להסתובב עוד קמעא כאן בעירה." הסתובבנו בין אותם בתים, חלונות וסמטאות. הצטלמנו ביחד, כאילו קיווינו, אולי סבא וסבתא, אולי אמא יראו אותנו כאן, יתנו לנו רמז לאן ללכת, מה לראות ומה לחפש.

אני יושבת היום בביתי, ממשיכה לבלוש אחרי חייהם וסודותיהם של בני משפחתי, מנסה למזג את חוויות הטיול עם הביוגרפיה וההסטוריה של קרובים. פרטים קטנים, משפטים אשר לפעמים נראים חסרי חשיבות יכולים לפעמים לחשוף חיים נעלמים. כך יושבת אני ומעלעלת בספר הזכרון של ראקוב, ספר קטן, מספר השותפים בכתיבתו אינו עולה על ארבעים. במשך שנים הסתתר הספר על מדף בביתי בין חבריו הספרים. איש לא שלף את הספר, גם אני לא הפרעתי את מנוחתו. רק עתה לאחר שובי מרוסיה הלבנה הוצאתי את ספר הזכרון וקראתי בו בעיון כה רב, כל פסקה וכל אות, נסיתי לקשור את המסופר בדפי הספר לאותם מראות, חוויות אשר לתוכי ספגתי לפני ימים אחדים בבקורי בראקוב. שקעתי בקריאת ספורי הנצולים המעטים ורגע לפני שהנחתי לספר הגעתי לדף האחרון באותו חלק של הספר הכתוב בעברית. "מכתב נכאים" אמרה הכותרת, ואז קפצה השורה הראשונה:

האם לא עלה השם פינקל בבקורנו בראקוב? מי יודע, מהי קרבתו של פינקל אחד לפינקל שני בשטטל קטן כראקוב. לפתע ספורה של אירינה מחד וספורו של הבן, אורי פרנקל מאידך, עוררו את דמיוני. לנגד עיני נצב בית קטן בראקוב, סמוך לבית בו בקרנו, בית סבא וסבתא למשפחת פינקל. הבן מתגורר בעיר אחרת, אך הנכדות הגיעו לשהות בביתם, ודאי הפיחו ניצוץ של חיים ושמחה בבית הזקנים, או אולי, להיפך,אולי הגבירו את חרדת לבם. השנה היתה 1942 הנאצים הלכו והתקדמו, האם לא מלאי חרדה היו שמא יגיעו אנשי הצבא הגרמני גם לעירה קטנה זו בדרכם? שמות, עירה, ספור ומראות שורטטו בצבעים וקבצו יחדיו אנשים עלומים בני אותה משפחה בתקופה כה קשה.

בביתי, בפאלו אלטו, שבקליפורניה, הרחוקה מראקוב, אני ממשיכה לאסוף פרטים וספורים אודות משפחתי.

לפני כמה חדשים,בשהותי בישראל, עליתי לירושלים, ישבתי בחדר העיון של מוזיאון יד ושם וחפשתי עדויות, ואכן מצאתי. אחיו של סבא דוד, יהודה ליפשיץ, מלא דפי עדות אודות קרובים אשר נספו בשואה ברוסיה הלבנה. צלמתי דפים אלו ועכשו יושבת אני ומדפדפת בדפי עדות אלו, מנסה לאתר את מקומם של קרובי, המוזכרים בהם ולמקם אותם בעץ המשפחה המסועף שבניתי. אחד הדפים פרוס לפני ואני חוזרת וקוראת: "דוד פינקל, אשתו שרה עלקע ליפשיץ ובתו בוניה פינקל, החותם יהודה ליפשיץ, הגר ברחוב הרב קוק 37 רמת גן. קירבה: בת דודה ל־־." לצערי, דוד אידל, זה היה שמו של יהודה ליפשיץ בפינו, השאיר בדף עדות זה, פרט עלום ולא ציין מי היא הבת דודה, האם או הבת. אך שוב עלה השם פינקל. אותו שם ששם בראקוב עלה באזני בפעם ראשונה עם שיכות לראקוב, והנה עתה מתוך דפי העדות עולה מזוגה של משפחת פינקל במשפחת ליפשיץ, במשפחתי שלי.

כן, כמו שצינתי כל פרט וספור תורמים לתולדות החיים, מרחיקים שכחון ורחוּק. לפי דף העדות של דוד אידל, שרה אלקע היתה היתה כנראה בת דודתו של דוד אידל, כלומר בתו של אחד מאחיו של סבי הגדול שמואל יהושע. כמובו נשארה המשימות למצוא מי היו הוריה ומהו הקשר המשפחתי בין אישה דוד פינקל אל שאר משפחות פינקל ברקוב.

בכותבי את הספור החלטתי לערוך חיפוש נוסף במאגר הנתונים של יד ושם ואכן מצאתי דפי עדות נוספים אודות שרה עלקע ודוד פינקל. יהודה פינקל אחד אחיו של דוד פינקל שרד את השואה ומלא את חובתו כלפי קרוביו. דפי עדות רבים, מלא

יהודה אודות אחייו ובני משפחתם אשר הושמדו בראקוב. דף העדות אודות שרה עלקע מספר לנו ששם משפחתה לפני הנשואים היה ליפשיץ והוריה היו שמריהו וחסיה. הפעם הצלחתי לזהות את מקומה של שרה עלקע בעץ המשפחה ולפענח את קרבתה אל דוד אידל: שרה עלקע ליפשיץ ודוד אידל היו בני דודים מדור שני. הסבא של דוד אידל, יואל יעקב ליפשיץ, והסבא של עלקע, שמריהו, היו אחים.

כמו שאמרתי לעיל אודות בקורי ביד ושם, בקרתי גם בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. שוב חפשתי מסמכים אודות רקוב ומצאתי את הספר של חברא קדישא של רקוב. לא אפרט הרבה אודות הספר, כולו בכתב יד בעברית, כתב קשה לקריאה. אספר רק שתשעת העמודים האחרונים נכתבו על ידי אורי פינקל בשובו אל רקוב לאחר המלחמה. לפני כמה חדשים, סוניה קוביץ, השקיעה עבודת נמלים ותרגמה את ספורו של אורי פינקל אודות חורבנה של רקוב, לאנגלית. הספור מופיע בשלמותו באתר.

השכונה בראקוב, ברוסיה הלבנה, הבתים, החלונות, דלתות הכניסה, הסמטאות הלא סלולות, הזכירו לנו את השכונה בה בילינו את שנות חיינו הראשונות, את שכונת מונטפיורי בישראל. סבא וסבתא, דוד וטמה ליפשיץ, עלו לישראל בשנת 1924. בשכונת מונטיפיורי בנו סבא וסבתא את ביתם הראשון בישראל, אל שכונה זו הצטרפו אליהם כעבור שש שנים אחיו ואחותו של סבא ואפילו הוריו עם משפחותיהם. כולם עלו לארץ מראקוב. גם אני נולדתי בשכונה מונטפיורי וביליתי בה את שנותי ילדותי הראשונות.

שכונת מוטפיורי, בשולי תל אביב, היתה שכונה קטנה של עולים, רובם עלו מרוסיה הלבנה. השכונה גבלה במערב בכביש השחור, הכביש המוביל אל העיר הגדולה תל אביב. כל כלה, בנויה היתה כאילו מתחת לכביש, לא היה שפוע מדורג בין הכביש השחור והשכונה, הבתים אשר גבלו בכביש רובם היו נמוכים ממנו. במזרח גבלה השכונה בוואדי מוסררה שהיה לעתים תכופות עולה על גדותיו, הורס את הצריפים שגבלו בו וגורם נזק וצער לתושבי השכונה.

ביתם הקטן של סבא וסבתא עמד מתחת לכביש השחור, חזיתו פנתה אל רחוב קארו, שעבר לכל אורכה של השכונה, רחוב לא סלול, סתם רחוב חול, אדמתו הדוקה כאבן. בקיץ היתה האדמה הקשה נשחקת ואבק לבן וסמיך התנשא כענן מעל הרחוב והבתים, בחרף מי הגשמים יצרו שלוליות בוץ. לארך הרחוב בתי אבן קטנים לבנים בני קומה אחת, חזיתם גובלת ברחוב, החצרות הקטנות והעלובות היו מאחורי הבתים. פה ושם היתה חנות או מאפיה צמודה אל אחד הבתים. שורה של עצי אלמוגן הוסיפה ולא הוסיפה חן לרחוב. בקיץ העלים היו מכוסים אבק וכך רק גרעו מיפיו של העץ. בחרף העצים עמדו ערומים עלובים. רק באביב היו העצים הערומים מתהדרים בפרחים אדומים מיוחדים ומוסיפים נופך של יופי לרחוב העלוב.

מתבוננת אני היום בתמונות ישנות. הנה אני מחזיקה בתמונה של סבא וסבתא ושלושת ילדיהם, חיים צבי וחיה אמי, בשכונת מונטפיורי. סבא וסבתא עומדים ליד סוס, שלשת הילדים יושבים על גבו של הסוס, ברקע הבית שסבא וסבתא בנו לעצמם בארץ ישראל.

הבית הקטנטן גבל בסמטא, שני חלונות ודלת פנו אל הסמטא. בבית עצמו היו רק שני חדרים , חדר האורחים פנה אל הרחוב ומאחוריו חדר השינה. הכניסה אל חדר האורחים בחזית היתה סגורה רוב ימות החול, הכניסה לביתם של סבא וסבתא היתה דרך חדר השינה בחצר האחורית. מפתן עץ ישן ושחוק, צעד קטן מעל המפתן והנה חדר השינה האפל, המסתורי. משמאל שתי מטות צמודות זו לזו, שמיכות הפוך, אשר ודאי עשו את כל הדרך מראקוב עד ארץ ישראל, מתנשאות לגובה ומשרות אשליה של רכות וחמימות, אך נחיתה לתוך רכות מדומה זו מנפצת את האשליה, משוש פה ומשוש שם, הצצה אחת מתחת לשמיכות, אפילו בחשיכה, מגלה מצבור של קופסאות שמורים, מזון גנוז לימים קשים. מימין לדלת הכניסה כסא עץ, מושב עגול ומשענת גבוהה ועגולה. עומד הכסא מתחת לחלון הצר, הפונה אל מרפסת קטנה. תריסי העץ פתוחים לצדדים ווים מחזיקים אותם במקומם לבל יסגרו. ווילון תחרה, ארוך, לבן, תלוי, חוצץ בין החוץ והפנים, החצר, הכביש הסואן, שרונה, המושבה הגרמנית היושבת מעל לכביש השחור, לבין החיים בשכונת מונטפיורי, השכונה היהודית. אור חוור מסתנן דרך הרווחים הזעירים ברקמת התחרה ומשרה בחדר אוירה של שעת בקר מוקדמת כאשר קרני השמש מתחילים להפציע בין העננים, אט אט השמש עולה וקרניה החזקות נשברות בדוגמת הרקמה ושוברות במדת מה את האפלוליות של החדר. היום מסתים בצבעיה העזים של השקיעה, וגווניו הכהים של החדר מתלכדים עם החשך החודר דרך רקמת החלון.

מאפיה, מקור פרנסתה של המשפחה מדורי דורות, היתה צמודה אל הבית. מרפסת קטנה בפתחו של חדר השנה גבלה בחדר נוסף, קטנטן, אותו היו לפעמים משכירים. המטבח, המקלחת והשרותים, כל אחד מהם היה צמוד אל הבית אך גם נפרד ממנו, הכניסה אל כל אחד מהם היתה דרך החצר. בלילות חשוכים, בחרף הקר היו חוצים את החצר כדי להגיע אל אחד מחדרי שרותים אלו.

. ועוד היו בחצר האחורית סוס ועגלה. בעגלה היו מובילים את הלחם. סבא היה יוצא לסבו בשכונה ובשכונות אחרות לחלק בבתים לחם. מספרים אודות סבא שהיה עובר בשכונות וידע מי מהדירים יכול לשלם עבור ככר הלחם ומי ידו אינה משגת אפילו ככר לחם לקנות. סבא פרנסתו לא היתה מרובה אך מעולם לא הסס מלחלוק את לחמו עם אותם עניים שלא היה בכיסם עבור פת לחם. היה עובר בשכונה ומניח ככר לחם ליד דלתם של אותם נדכאים.

איני יודעת אם דמיון או מציאות חולפים בראשי, אך עד היום חולפת במוחי
תמונתו של סבא יושב במרומי העגלה. הייתי מצפה לאותו רגע בו סבא ירים אותי גבוה, גבוה, יושיב אותי סמוך אליו על הספסל הקטן בעגלה, ימשוך פעם פעמים במושכות ויקח אותי לסבוב בשכונה.

ושוב מתבוננת אני באותם תמונות ישנות, בעקר מתבוננת אני בחלון בחזית הבית. כולם נהגו להצטלם נשענים על אדן החלון. באחת התמונות מופיעים אמי, חיה, וסבתא עומדות בחלון הפונה אל הרחוב, נשענות ומציצות אל הרחוב, וילון התחרה עוטף אותן מגבן. אבי עומד ברחוב נשען אל החלון מבחוץ. תמונה יפה, נסוך עליה שקט. אך האם השקט הזה אמיתי או אולי שוב יש כאן איזו שהיא סמליות. שני צעירים אבי ואמי, שניהם נשענים על החלון, הוא בחוץ, היא בפנים, רקמת התחרה המסורתית עוטפת אותה כאילו מנסה לגונן עליה. הוא בא מעולם חילוני, מורד במסורת, היא מעולם מסורתי, האם יהיה כאן מזוג שלו של חוץ ופנים, האם תצליח התחרה לגונן ולשמור?

רק עכשו לאחר שהרחקתי בסיורי עד לראקוב ועירות אחרות ברוסיה הלבנה הבנתי את מהות כעורה ודלותה של שכונת מונטיפיורי. במחשבה שניה לא כעור ודלות אלא פשוט צניעות והסתפקות במועט. סבא וסבתא ברחו מעיר מולדתם אל עולם חדש, הם לא ברחו מאורח חייהם והרגליהם הם ברחו מפני צוררי ישראל. כשהגיעו לארץ ישראל בנו לעצמם סביבת חיים דומה לסביבה המוכרת להם, לסביבה שאליה היו רגילים, לסביבה שהיתה להם בראקוב, העירה בגלות. הרחוב הלא סלול, הבתים ללא חצר בחזית, חדרי השרותים בחצר, החלונות וקשוטיהם, כל אלה כאילו הועתקו מהבית הישן בארץ הנכר אל בית חדש בארץ חדשה. בבואם אל ארץ ישראל סגרו אחריהם חלון בביתם הישן, ופתחו בביתם החדש, הדומה לישן, חלון אל חיים חדשים, חיים עצמאים, גאים בזהותם היהודית.