beckumAlexFalkHeb65
"מעריב"(?)
12.11.1965
אחד
מל"ו קדושי
"ליל הבדולח"
עם יום
השנה ה-27 (10.11.1938)
מאת
גבריאל שטרן
"ביקום"
(בי"ת סגולה) –
לגבי הנוסע,
החוצה את
גרמניה
המערבית, זה
הוא רק שלט של
תחנת-רכבת,
החולף על
פניו. כך
על-כל-פנים
היה זה לפני 30
שנה, ומניח
אני שזה לא
השתנה מאז
שהייתי שם,
אלא שהמהירות
נעשתה אולי
עוד יותר
מסחררת. ואילו
אצל תושבי
אותו חבל צפון
וסטפאליה, וגם
קצת מעבר
לתחומיו,
מעורר השם
"ביקום" חיוך
עליז ושובבני.
כי
לעיירה עתיקה
זו יצא שם,
הדומה לשמה של
שילדה
בגרמניה
המזרחית,
מולדת ה"שילדבירגר",
ושל חלם
בפולקלור
היהדות
הפולנית. סיפורים
ללא ספור
מתהלכים על
ה"חוכמה" אשר
אזרחי ביקום
הצטיינו בה,
ובייחוד
אבות-העיר,
והללו כל-כך
גאים על שמם
הטוב, עד
שהדפיסו את
מיטב המעשיות
בחרוזים,
בליווי
ציורים הומוריסטיים
מאירי-עיניים
על שטרות-הכסף
העירוניים
שהוציאו (כמו
ערים גרמניות
אחרות)
בשעת-הדחק של
האינפלאציה
בראשית שנות
העשרים, ובזה
הפיצו את
תהילתם ברבים,
והיה מי שראה
בכך מעשה ביקומי-חלמאי
נוסף… (מוזר
שאצלנו
בישראל טרם
הגענו
לפולקלור
"מוניציפאלי"
נוסח חלם. אך שמא
התחרות יותר
מדי גדולה,
כפי שווייצמן
נהג לומר על
הנבואה).
וכאשר
פוגש אני
לפעמים
צעירים
וצעירות מגרמניה
של היום,
והשיחה
מתגלגלת
איך-שהוא אל
אותה עיירה,
אז גם בעיניהם
שמשתקפים בהן
לרוב תום-נעורים,
גילוי-לב,
ורצון טוב,
עולה ניצוץ
השובבות: "אה,
ביקום!" ומספרים
בהנאה מעשה
שהיה שם. ואילו
אני אינני
יכול לחייך
וליהנות, כפי
שנעשו לזרא לי
אותן הלצות –
מצויינות
בחלקן – (אשר
יהודיה טובה
בשווייץ,
וזאלציה
לאנדמן שמה,
שקדה להצילן
מבור-הנשייה) על
שני יהודים
שנסעו ברכבת,
ובינתיים
נסעו שישה
מיליון
יהודים ברכבת.
וברגע כזה חש
גם אדם, השונא
גזענות בכל
נימי נפשו, והמחייב
דו-שיח עם כל
אדם ועם כל עם,
מה עמוקה התהום,
הרובצת עדיין
בינו ובין
אותה עם,
אפילו הם
צעירים חפים
מכל פשע,
ויתר-על-כן:
מבקשים הם בכל
לבם ובכל
מאודם לכפר על
עוון אבותיהם.
ואכן יש כאלה.
לא,
אין אני יכול
עוד לחייך
לשמע שם
העיירה ההיא,
אם כי לא
אתכחש לזכרונות
נעורים
נחמדים,
הקשורים בה.
בשבילי ביקום
היא עירו של
הדוד אלכס,
לטוב ולרע, רע
מאוד.
*
זכרונותי
הראשונים על
הדוד אלכס
דווקא לא היו
מעירו, אלא
מעיירתנו
אפנדורן, אשר
במרחק ניכר
ממנה. ילד
הייתי בין
גברים לבושי
שחורים, חובשי
צילינדרים:
דודים
ובני-דודים
ושאר קרובים
ומקורבים, אשר
התכנסו מכל
פזורי המשפחה
המסועפת
בביתנו מדי
פעם לרגל שמחה
כל-שהיא או
(להבדיל) אבל.
וביניהם בלט
הדוד אלכס,
גבה-קומה, תכול-עיניים,
שזוף-פנים,
חמור-הבעה, אז
בוודאי עדיין
בגיל העמידה,
אך נראה לו
לנער כקשיש
מופלג. ניכר
היה בו שלא
הרגיש בנוח
בצווארון
המעומלן. שם
של עקשן ורגזן
הלך לפניו
בחוג המשפחה.
ובזה בוודאי
היה וסטפאלי
מובהק, בן
אותה "אדמה
אדומה" כבדה,
שהיתה כל-כך
שונה
מארץ-הריין
השכנה, שטופת
היין וקלילות-הדעת.
אומר הסיפור
העממי: כאשר
הקדוש-ברוך-הוא
ברא את
הווסטפאלי
הראשון
מהאדמה האדומה,
פקח הלה את
עיניו
לראשונה
והתרעם: "מה אתה
דוחף אותי?!"
ואכן,
מושרש היה
אלכסנדר פאלק בכל
אישיותו
באדמה הזאת.
משפחתו ישבה
באותה עיירה
ובעיירות
הסמוכות
דורי-דורות.
היו הם סוחרי
בהמות וסוסים,
וגם הוא הלך
בדרכם, עסק גם
בעצמו
בחקלאות, היה
קשור עם
האיכרים ואף
דיבר בניבם. סבו
(שהיה סב-סבי)
נולד כבר
באותה עיירה במאה
ה-18, ונפטר במאה
העשרים בגיל
של למעלה ממאה
שנה (נדמה לי – 109),
כפי שראיתי
מתוך
יראת-כבוד על
מצבתו בבית-הקברות
העתיק. מה היה
סוד הגיעו אל
גיל מופלג
כזה? נו, כמובן,
קודם-כל הרבה,
הרבה אוויר
צח, אבל (כך
סיפר הדוד
אלכס בהומור
טוב שנתגלה
אצלו בביתת,
שם השתחרר
מקליפת
הצווארון
המעומלן) הסבא
ידע גם רפואה
שהיתה לו
סגולה
לאריכות-ימים
(וגם לניהול
עסקים טובים,
טרם היות
פאקולטות
למקצוע זה):
שתיית כוסית
יי"ש כפול עם
כל לקוח – ובין
כוסית לכוסית
מנה הגונה של
תפוחי-אדמה
מטוגנים,
ו"פומפרניקל"
(לחם השיפון הווסטפאלי
השחור) – לא,
חס-וחלילה, עם
ה"שינקן"
הווסטפאלי
המפורסם (או
בייתר-דיוק:
"סכינקן", כפי
שנקראים
קותלי-החזיר
בניב המקומי);
כי אמנם
תלמידי-חכמים
לא היו מצויים
בדרך-כלל
בקהילות
היהודיות
הזעירות
בעיירות
ובכפרים של
ווסטפאלן, אבל
שומרי דת
ומסורת היו
על-פי דרכם,
בהדרכת
מורי-דת שיהו
גם חזנים. (כזה
היה באותה
עיירה ביקום
בזמנו סבו של
חה"כ אורי
אבנרי, אשר
שמו היה
אוסטרמן). ובכן,
קותלי-חזיר
לא, אבל
"תחליף" יהודי
טעים ומזין:
בשר בקר או
אווז מעושן.
ועוד זכור לי
טעם הבשר המעושן
שאכלתי לא על
פומפרניקל,
אלא על מצה
בביתו של הדוד
אלכס, בו
הייתי מסב
ב"סדר-פסח"
ראשון בחיי.
*
בית-כנסת
נאה מאוד היה
בביקום, אשר
עליו היתה גאוות
הקהילה הקטנה,
שמנתה כמה
עשרות משפחות.
לא רחוק היה
מהכנסייה
הקאתולית
עתיקת היומין,
ועם היותו
יהודי מסורתי
לא הדיר הדוד
אלכס את רגלו
גם מהכנסייה.
לא רק זאת אף
זאת: בהיותו
בעל קול ערב
להפליא נענה
בנעוריו גם
ברצון להזמנת
הכומר להצטרף
למקהלת
הכנסייה
וזימר, איפוא,
לכבוד הבורא
גם "קדושה"
וגם "סאנקטוס"…
אידילייה?
לאוו
דווקא. לא פעם
הצטרפתי אליו
בנסיעות
במרכבת-הסוס
בעלת שני
גלגלים לאורך
הכבישים
הישרים וסרנו
אל חצרות
האיכרים הפזורות
על פני המישור
המוריק.
ודאי
– הדוד התקבל
בסבר פנים
יפות כידיד
משפחה ותיק,
אבל תוך כדי
שיחה נשמעו גם
עקיצות על
יהודים נצלניים
מסוג לא
נתקלתי בהן
מעולם כמה
שנים אחר-כך
בחוות
הולנדיות
מעבר לגבול
הקרוב, אשר
לכאורה דמו
כל-כך
לחצרות-האיכרים
הגרמניות.
"אנחנו לא
מתכוונים,
כמובן, אליך,
מר פאלק, או
ליהודים
האחרים של
העיירה שאנו
מכירים אותם!" –
הזדרזו
להרגיעו
והפטירו:
"אילו כל
היהודים היו
כמוך!" אבל
הדוד לא נרגע.
פניו הסמיקו מרוב
כעס והטיח
בבני-שיחו:
"הנה אתם
אומרים שאנחנו
מנצלים אתכם. ניחא! אבל
כלום הניצול
שלנו הוא אחוז
אחד ממה
שמוצצים את
דמכם בארון
פלוני ורוזן
אלמוני? והם
לא יהודים,
אלא נוצרים
טובים!" אבל היא
הנותנת: הודו
האיכרים בפה
מלא, כי כבד
עליהם לחץ
בעלי האחוזות
הגדולים, אבל
"הם משלנו"…
ובדרך בחזרה
ישב הדוד בכירכרה
כשהוא שקוע
בשתיקה
מהורהרת
וזועפת, ונדמה
שהסוס טעם אז
את נחת השוט
יותר מהרגיל…
*
היו
אלה רק אותות
ראשונים של
הסופה
המתקרבת. חלפו
רק שנים
אחדות,
והעננים
החומים כיסו
את השמיים,
והעיבו על
ערב-ימיו של
הדוד אלכס,
והוא כבר קרוב
ל"גבורות". את עירו
לא נטש. "מה
יכול לקרות
לי? כולם
מכירים אותי
פה!" – היה אומר. והנה בא
אותו
ליל-האימים של
העשירי בנובמבר
1938, כביכול מעשה
תגמול על
הריגת יועץ
השגרירות הגרמני
בפאריס פון
ראט בידי
הצעיר היהודי
הרשל
גרינשפאן בעקבות
גירושם
האכזרי של
הוריו
מגרמניה. ראינו
את האב
גרינשפאן
הישיש הדור ההופעה
כעד במשפט
איכמן, ואילו
אביו של פון
ראט הוזכר –
ודווקא לטובה! – ע"י
כוהן-הדת
הפרוטסטנטי ה.
גריבר כאחד
מהמעטים
שסייעו בידיו
להצלת יהודים.
לאחרונה
מרבים לחטט
ברקע
הפסיכולוגי
של פרשת
פון-ראט-גרינשפאן,
אך בל-נא נרשה
לגרמנים
להסיח את הדעת
מהרקע
ההיסטורי
האמיתי:
ליל-האימים,
הנקרא ב"הומור"
נאצי
"ליל-הבדולח
הממלכתי" (Reichskristallnacht), היתה חזרה
כללית
ל"פתרון
הסופי" אשר
באה לא בגלל
תקרית זו או
אחרת, אלא
לאחר שהוכחת
אוזלת-ידו של
העולם
ה"תרבותי" בהסכם
מינכן זמן קצר
לפני כן,
והיטלר חש
שהותרה
הרצועה, ושוב:
אוזלת-היד
אחרי אותו
לילה פינתה את
הדרך לגמר
המלאכה.
ובכן,
בלילה אור
ליום 10.11.38 לא רק
נשדדו באופן
"ספונטאני"
ברחבי
ה"רייך" (שכלל
כבר את
אוסטריה) אלפי
חנויות
יהודיות, ונעצרו
20,000 גברים
יהודים, אלא
גם הועלו באש 119
בתי-כנסת על
ספרי-התורה
אשר בהם, ו-76
בתי-כנסת
נוספים נהרסו
עד היסוד.
למעשה כל בתי-הכנסת
שהיו קיימים,
פרט לבודדים
ששריפתם היתה
מסכנת בתים
"אריים"
סמוכים.
בין 195
בתי-הכנסת
שנשרפו
ונחרבו, היה
גם המיקדש-מעט
של קהילת
ביקום. אבל פה
קרה דבר
בלתי-צפוי.
בשער
בית-הכנסת
התייצב ישיש
כסוף-שער,
ובזעקה מרה: "רק
מעל גופתי!"
סטר לאנשי
הס"ס
המסתערים
(ביניהם
פרצופים
ידועים לו) על
לחיים. לרגע
קט נרתעו, אך
חיש-מהר התאוששו,
ורצחו נפש את
הישיש וביצעו
את זממם באין
מפריע. מבטו
האחרון של
הדוד אלכס היה
בוודאי אל עבר
הכנסייה
הסמוכה, בה
זימר כנער, אך
הכנסייה
הפנתה את
עיניה הצידה –
ושתקה. (למחרת
אותו יום – עד
כמה שידוע –
נמצא בין
רבבות כמרי
גרמניה רק
אחד, הממונה על
הקאתדראלה
הקאתולית בברלין,
ברנהארד
ליכטנברג,
שניספה ב-1943
בדרכו למחנה-ריכוז
דאכאו, אשר
מחה פומבית:
"אנו יודעים,
אשר קרה
אתמול; אשר
יקרה מחר, אין אנו
יודעים; אנו
עדים לאשר
קורה היום;
מחוץ לכנסייה
זו בוער
בית-הכנסת,
וגם הוא
בית-אל". (מובא
כאן, כמו כמה
עובדות אחרות,
על-פי הוצאת הכיס
של
Guenter Lewi,
The Catholic Church and Nazi Germany, p. 284)
הדוד
אלכס היה אחד
מל"ו הקדושים
שנרצחו באותו
לילה. מיספר, הנראה
זעום לעומת
רצח ששת
המיליונים
שהיה צפוי
בשנים הבאות,
כאשר מקהילת
ביקום הקטנה
בלבד הושמדו 90
יהודים (לפי
"הספר השחור"
שהוצא השנה ע"י
"יד-ושם" – עמ' 258). אכן,
אלכסנדר פאלק
לא רק מת
מות-קדושים, אלא
גם מות-גיבורים,
וראוי שזכרו
יישמר יחד עם
זכר כל הקדושים
והגיבורים.
******************